פתגם זה הוא חלק מסדרת 'פתגמים אכילים' – פתגמים וביטויים בעברית הקשורים לאוכל, לאכילה ולבישול. לרשימת הפתגמים האכילים.

לא מדובשך ולא מעוקצך פירושו – אין אני מעוניין לא בטוב שיש לך להציע ולא ברע, "לא צריך טובות".

מקור הביטוי במדרש תנחומא על פרשת בלק, המופיעה בספר במדבר (כ"ב,ב' – כ"ה, ט'). לפי הסיפור המקראי, בלק שכר את שירותיו של הקוסם והמכשף בלעם בן-בעור, כדי שיקלל את ישראל. אלוהים אסר על בלעם לקלל את עמו, ובתגובה הציע בלעם לברך את ישראל, הצעה שגם אותה דחה אלוהים, בטענה שהעם כבר מבורך. לפי מדרש תנחומא, הדחייה הכפולה הזו היא  משל אומרים לצרעה: "לא מדובשך ולא מעוקצך".

מבחינה ביולוגית, כמובן, השימוש במילה "צרעה" אינו מדויק, שכן הדבורה היא המייצרת דבש, אך נראה שבתקופה מסוימת האבחנה בין שני חרקים אלה לא היתה חדה: הרמב"ן  טען ש "הַצִּרְעָה – והוא מין ידוע כגון הדבורה … 'דְבַשׁ דְּבוֹרִים, דְּבַשׁ צְרָעִים' ", ור' אליעזר אשכנזי, בן המאה ה-16, מדבר על "בשם צִרְעָה, שגם הוא מין של דְּבוֹרָה".

שמוש נוסף בביטוי, בעברית של ימינו, הוא בשירה המפורסם של נעמי שמר, "על הדבש ועל העוקץ", ששם דגש אחר על שני הניגודים: "על המר והמתוק". היא כתבה אותו ב- 1979 למען אחותה שהתאלמנה, אך בזכות השורה "אל נא תעקור נטוע" הפך השיר ב- 1982 להמנון מפוני ימית. הביטוי חוזר גם בשירה "שבחי מעוז": אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי \ אבוי למבקש נפשי.

מבחינה לשונית, מספרים אנשי וויקיפדיה, קיימת בביטוי "לא מדובשך ולא מעוקצך" תופעה המכונה "גררה" (אטרקציה), שהיא שינוי צורני במילה מסוימת בהשפעת מילה סמוכה: בדרך כלל, נטיית המילה דבש היא בחיריק – דִּבְשְׁךָ. אולם, בשל הנטייה בקובוץ של המילה עוקץ – עֻקְצְךָ – הותאמה הגיית המילה הראשונה כך שתישמע באופן דומה.