נכתב ע"י נעמי זיו

"איך לא אכלו את זה קודם" הוא מדור העוסק בחידושים בתחום המזון.

איך גרם צוות חוקרים ישראלי למהפכה עולמית בתחום גידול ושיווק העגבניות? אילו עגבניות חדשות ומקוריות פותחו בישראל? האמנם עגבניות השרי הן המצאה ישראלית? ואילו פירות אקזוטיים נוספים מחכים לנו בעתיד הקרוב? שיחה עם פרופ' יוסי מזרחי על עגבניות עם חיי מדף ארוכים, עגבניות באשכולות ועוד.

עגבניות.
צילום: יוסף מזרחי

עגבנייה היא פרי הצמח Solanum lycopersicum.זהו אחד הגידולים המגוונים ביותר שקיימים, עם אלפי קווים (גנוטיפים): מבחינת הגודל הפירות נעים בין מיקרו-עגבניות (שרי) ועד לפירות במשקל חצי ק"ג; מבחינת צבע יש לבנות, צהובות, אדומות, או ירוקות-אדומות; מבחינת צורה יש פחוסות, עגולות, מוארכות; ויש כאלה עם עוקץ צמוד וקשה להפרדה וכאלה עם עוקץ ניתק בקלות. מקור העגבניות ביבשת אמריקה. הן הובאו לאירופה במאה ה-16 עם הספרדים שחזרו מכיבושיהם.

כיום נראה לנו מובן מאליו שמגדלים פירות בעלי חיי מדף ארוכים, אשר ניתן בקלות לשווק לכל העולם, ואנו נהנים ממגוון רב של עגבניות במשך כל השנה. אולם במשך שנים רבות, אורך החיים של פירות העגבנייה הבשלים היה ימים ספורים, ודעיכתם מהירה. עגבניות גודלו בעיקר לצרכי השוק המקומי. לשם הפצתן בשווקים, בארץ ובוודאי בחו"ל, היה צורך לקטוף את הפירות הירוקים כאשר רק החלו להראות סימני אדמומיות (כאשר הצבע "נשבר"), והם הבשילו בדרכים.

על השינוי הדרמטי באופן גידול ושיווק העגבניות עלינו להודות לפריצת-דרך משמעותית בהבנת מנגנון הבשלת העגבניות, של צוות חוקרים ישראלי בשנות ה- 70, אשר גרמה למהפך בשוק העגבניות העולמי. החוקרים שאחראים לגילוי ולפיתוח החשוב הם יוסף מזרחי – פרופ' אמריטוס באוניברסיטת בן-גוריון, ד"ר אהוד קופליוביץ' – שעבודת הדוקטורט שלו התמקדה בפיתוח הזה, נחום קידר – פרופ' אמריטוס בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וזוכה פרס ישראל לחקלאות לשנת 2006, וחיים רבינוביץ' – פרופ' אמריטוס בפקולטה לחקלאות.

עגבנית פיטר-פן: ירוקה ומסרבת להתבגר

פרופ' יוסף מזרחי. צילום: נעמי זיו

פרופ' יוסי מזרחי מספר כיצד הגיעו לתגלית המרעישה. מזרחי הוא פיזיולוג של צמחים (מי שחוקר את מבנה ותפקוד הצמח). הוא היה מראשוני הדוקטורנטים לפיזיולוגיה בבאר-שבע, בפקולטה למדעי החיים של האוניברסיטה העברית בירושלים, עוד בטרם הוקמה אוניברסיטת בן-גוריון ב-1969. את הדוקטורט שלו הקדיש להשפעת הורמונים צמחיים על בקרת תגובת צמחים לתנאי מלח ויובש. הוא סיים אותו בשנת 1971, אז יצא לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, ארה"ב. שם קיבל מענק מחברת ההמבורגרים בורגר-קינג לפיתוח עגבניות שניתן יהיה לפרוס לפרוסות שלמות מבלי שהפרוסה תתפרק.

עמיתו של מזרחי, הפוסט-דוקטורנט האוסטרלי ברי מקגלסון (McGlasson),שעבד עמו באותה מעבדה, הפנה את תשומת לבו למשהו מעניין: למדען אחר במחלקה, ד"ר טיגלר (Tigchelaar), היו שיחים של עגבניות שלא הבשילו אף-פעם, שנמצאו בשני שדות שונים של חקלאים שגידלו עגבניות. התברר שה-ד.נ.א. של צמחי עגבניות אלה מכילים שתי מוטציות שמונעות את הבשלת הפירות. יוסי הציע להגיע לפיתוח עגבניות הבורגר-קינג דרך חקר אי-ההבשלה הזו.

 הפסקת פרסומות: הגדרות

הגנום של העגבנייה מורכב מ- 12 כרומוזומים. כרומוזום הוא שרשרת ארוכה של ד.נ.א. שעליה יושבים הגנים השונים שקובעים את תכונות האורגניזם, למשל צבע העגבנייה או גודל הפרי. מערכת התכונות הנראית לעין נקראת פנוטיפ, והמבנה הגנטי, הסמוי מעינינו, מכונה גנוטיפ.

כדי לקבל פירות, יש להפרות את פרחי הצמח. כדי שתתרחש הפריה, על האבקה, שהיא החלק הזכרי, להגיע אל הצלקת, היא החלק הנקבי. בעגבנייה, ובפירות וירקות רבים אחרים, ההפריה עצמית: כל פרח מפרה את עצמו והצאצאים זהים לחלוטין לצמח ההורה. (לעומת זאת בצמחים כמו אגסים, שקדים ופיטאיות, אבקה מפרח אחד מפרה פרח אחר, ובצמחים כמו תמרים יש צמח נקבי וצמח זכרי).

כיום, בעגבניות, כמו גם בפירות וירקות אחרים, מייצרים זני כלאיים. בזנים אלה החקלאים שמייצרים את זני הכלאיים מעבירים אבקה מצמח אחד (שהופך להיות ההורה הזכרי) לצלקת של צמח אחר (שהופך להיות ההורה הנקבי). בדומה לבני-האדם, כל אחד מההורים מוריש לצאצאיו מחצית מהכרומוזומים שלו. כך מקבל כל צאצא סט כרומוזומים שלם, חציים מאביו וחציים מאמו. שני גנים משפיעים על הביטוי של כל תכונה: אחד מהאבא ואחד מהאימא. פעמים רבות, רק אחד מהגנים בצמד יתבטא, והשני יושתק. הגן המתבטא מכונה דומיננטי (שליט), והגן המושתק מכונה רצסיבי (נסתר). תכונה שיושבת על גן דומיננטי תבוא לידי ביטוי בצמדים דומיננטי-דומיננטי או דומיננטי-רצסיבי. הגן הרצסיבי יבוא לידי ביטוי רק בצמד רצסיבי-רצסיבי.

לעתים, שני הגנים גם יחד באים לידי ביטוי. גנים אלה הם קו-דומיננטיים– הם מתבטאים יחדיו.

לפעמים נוצרים בגנים מסוימים שינויים, מוטציות, אשר גורמים לכך שתכונה מסוימת של הצאצא תהיה שונה מאשר אצל הוריו.

בחזרה לארץ לעולם-לא

רצף ה-ד.נ.א. של שיחי העגבניות הלא מבשילות הכיל אחת משתי מוטציות שמנעו את ההבשלה. גנוטיפ אחד של עגבנייה לא מבשילה הכיל גן מעכב הבשלה המכונה rin (ripening-inhibitor mutation), שיושב על כרומוזום 5, והגנוטיפ השני הכיל גן המכונה nor (non-ripening mutation),שיושב על כרומוזום 10. כלומר, כל אחד משיחי העגבניות הלא מבשילות הכיל את אחד הגנים ,rin או nor, במנה כפולה! (שני העותקים של הגן היו מוטנטים).

הד"ר טיגלר, גנטיקאי ומטפח בהשכלתו, הגדיר את המוטציות בשיחי העגבניות שברשותו כמוטציות רצסיביות, שכן הכלאה של הצמח המוטנט, הלא-מבשיל, עם צמח עגבנייה רגיל הניב עגבנייה שכן מבשילה. מזרחי ומקגלסון קיבלו ממנו זרעים של הצמחים המוטנטיים כדי לחקור את הפיזיולוגיה של העגבנייה הלא-מבשילה. הזרעים היו צפויים לתת פירות בלתי-מבשילים, בדיוק כמו הצמח ההורה, אך התברר שצמח אחד מתוכם, שהכיל את הגן rin, בעקבות הכלאה מקרית עם אבקה מצמח רגיל שמבשיל, נתן עגבניות שדווקא כן מבשילות, אם כי לאט מאד: בעוד עגבנייה רגילה מבשילה תוך 3-4 ימים ואז נעשית רכה מדי, עגבניות אלה, המבשילות לאט, החזיקו מעמד מספר שבועות, אפילו חודש, לפני שהתמוטטו. (אמנם ד"ר טיגלר, כשהכליא עגבנייה לא-מבשילה עם עגבנייה רגילה, ציין שמתקבל בן-כלאיים בעל צבע אדום, כלומר, מבשיל, אך הוא לא התייחס לקצב ההבשלה. כגנטיקאי, הוא התמקד בגנוטיפ, לעומת פיזיולוג, שמתייחס גם לפנוטיפ).

יוסי ועמיתו מקגלסון הגיעו למסקנה שהגנים המדוברים אינם רצסיביים, אלא קו-דומיננטיים, כלומר, בהכלאה עם צמח רגיל נוצר בן-כלאיים שכן מבשיל, אך ההבשלה שלו מתעכבת. למעשה, הם מצאו דרך גנטית לעכב את ההבשלה. (לקריאה נוספת, ראו מאמרים [1]–[4]).

 מארץ לעולם-לא, לחיי מדף ארוכים

כשחזר לארץ, מספר יוסי, קיבל משרה באוניברסיטת בן-גוריון. יום אחד נתן הרצאה במכון וולקני, ואחרי הסמינר ניגש אליו פרופ' יהושע רודיך ז"ל, מהפקולטה לחקלאות, שטיפח עגבניות לתעשייה. הגילוי של פרופ' מזרחי ועמיתו נשמע לו מהפכני והוא ייעץ למזרחי לפנות לפרופ' נחום קידר, מהפקולטה לחקלאות, שטיפח עגבניות למאכל. קידר ומזרחי החליטו לעבוד יחדיו על הנושא, יחד עם סטודנט שיחקור זאת. כך הפך אהוד קופליוביץ' לסטודנט הראשון של יוסי מתוך עשרות שעבדו אתו במהלך הקריירה שלו. אל הצוות הצטרף גם החוקר חיים רבינוביץ' מהפקולטה לחקלאות.

בשנים הבאות, הם למדו איך לייצר מכלואים של עגבניות עם חיי מדף ארוכים מאד. הגנים מעכבי ההבשלה מעכבים בעצם את כל תהליך ההבשלה – תהליך בעל מספר שלבים (כולל, בין השאר, פיתוח הצבע, התרככות הפרי, והפרשת האתילן, שהוא ההורמון שמבקר את ההבשלה). החוקרים גילו ששילוב של הגנים מעכבי ההבשלה עם גנוטיפים שבהם יש גם עיכוב בפירוק דפנות התאים נותן עגבניות עם חיי מדף ארוכים עוד יותר, הארוכים ביותר שנוצרו אי-פעם. זאת כיוון שבתהליך הבשלה של עגבניות רגילות, דפנות התאים בפרי מתרככות, ובהמשך, התאים מתפרקים. לעומת זאת, בעגבניות המבשילות לאט, מעוכבים אנזימים שאחראים על קצב פירוק דפנות התא, וכך לוקח לעגבניות המכלוא החדשות הרבה יותר זמן להתרכך (ראו מאמרים [5]–[7]).

עניין של טעם ומלח

החוקרים לא התמקדו רק בקצב ההבשלה של העגבניות, ובדקו גם את הטעם. במשך שנים רבות בררו בני-האדם את הפירות לגידול על-בסיס טעמם, ולא על-פי תכונות כמו רמת היבול או עמידות למזיקים ופגעי מזג-אוויר. לכן, מספר יוסי, במדינות שעדיין מגדלות ירקות בשיטות המסורתיות, כמו טורקיה או יוון, יש עגבניות טעימות מאד. האמריקאים היו הראשונים שהתחילו לפתח זנים מודרניים. שינוי הגישה הזה הביא לדגש על פרמטרים שניתן לבדוק בפשטות כמו צבע, מוצקות או חיי מדף, לעומת טעם, שקשה לבדוק. כך נוצרו זנים יפהפיים עם חיי מדף ארוכים אך חסרי טעם. תהליך דומה התרחש גם בפירות וירקות אחרים.

מתוך מודעות להיבט זה, הקפיד הצוות לבדוק גם את טעם העגבניות שהתקבלו, וערך מבחני טעם באופן קבוע. מבחני טעם נערכים בחדר עם אור אדום, שלאורו העגבניות נראות לבנות. כך מפחיתים הטיה של הטועם לבחירת פרי בעל מראה מושך יותר. בכל מבחן טעימה השתתפו לפחות 20 אנשים. למרות הבדלים בטעמם של המשתתפים, מה שטעים, מספר יוסי, בולט מעל השאר. יחד עם זאת, הרי על טעם וריח אין להתווכח – ולמרות שלעגבניות הירוקות הלא-מבשילות היה טעם של תפוחי-אדמה לא מבושלים, בכל-זאת היה טועם אחד, שהתברר כתתרן, שאהב אותן…

כאשר השוו עגבניות רגילות בשלות לעגבניות הכלאיים שנקטפו מהשיח לאחר פרק זמן זהה, בכל המבחנים נמצא שבן-הכלאיים תמיד פחות טעים מהעגבנייה הרגילה. זאת כיוון שעיכוב ההבשלה מעכב גם את יצירת הטעמים. עגבנייה נעשית יותר טעימה ככל שהיא מחוברת לשיח יותר זמן, שכן מהשיח היא מקבלת סוכרים וחומרי טעם וריח. כאשר השוו עגבניות רגילות בשלות לעגבניות כלאיים בשלות, חוות-הדעת הייתה שהטעם פחות או יותר דומה. זו הייתה התקדמות משמעותית, שכן עד אז, את העגבניות הרגילות היה צורך לקטוף ברגע ש"נשבר" הצבע, כלומר האדמומיות רק התחילה להופיע על-פני הפרי הירוק והטעמים עוד לא התפתחו במלואם, אחרת העגבניות נרקבו בדרך. לעומת זאת, את העגבניות מעוכבות ההבשלה אפשר היה להשאיר על השיח עד שיהיו אדומות וטעימות. כיום, המטפחים מכניסים לעגבניות גם גנים של טעם, באמצעות הכלאות מתאימות.

על תגליותיו, קיבל צוות המחקר פרס על המאמר הטוב ביותר לשנת 1982, מהחברה האמריקאית להורטיקולטורה, או בוסתנאות (ראו מאמר [6]). הורטיקולטורה היא ענף בחקלאות העוסק בחקר צמחי בוסתן – ירקות, פרחים ועצי פרי .

"עידן חדש בא למדינה"

בנוסף, בדקו חברי צוות המחקר גם גידול עגבניות בתנאי עקה (סטרס) כמו חוסר מים או מלח, ומצאו שבתנאים אלה הפרי יותר טעים. כדי לשרוד ולהמשיך לקלוט מים בתנאי יובש ומליחות, הצמח מוריד את פוטנציאל המים שלו על ידי ייצור מוגבר של מומסים, כמו סוכרים. כך הוא מצליח לינוק יותר מים מהאדמה. עגבניות שגודלו במים מליחים, בנאות הכיכר, ונקראו מאוחר יותר "מתק המדבר" (Desert sweet) היו טעימות יותר ונמכרו ב- 30% יותר, הודות לטעם.

ב- 1982 יצא משלוח ראשון של עגבניות מכלוא המבשילות לאט ליצוא. בעגבניות אלה האבא היה צמח עם הגן מעכב ההבשלה (שמוסר אבקה) והאימא צמח רגיל (שמוסר זרעים). אלה היו עגבניות אדומות משפך זוהר, על שפת ים-המלח, שגודלו במים מליחים. בשדה התעופה עצרו הפקחים את המשלוח וסירבו לאשר את שליחתו לייצוא מאחר שלטענתם, אין חקלאי ששולח עגבניות אדומות, הרי הן יירקבו בדרך, עגבניות ליצוא צריכות להיות בשלב שבירת הצבע. יוסי פנה והסביר שזה עידן חדש, ומדובר בעגבניות שמחזיקות מעמד לפחות חודש.

המצאה ישראלית: עגבניות קוקטייל ועגבניות באשכולות

פרופ' מזרחי מבטל את המיתוס הרווח, לפיו עגבניות השרי "הומצאו" בישראל. מקורן של העגבניות הקטנטנות, המכונות עגבניות צ'רי (דובדבן), או בעברית שרי, בפרו וצפון צ'ילה. כמו העגבניות הגדולות יותר, הן הגיעו לאירופה עם הכובשים הספרדים, וגם הן נרקבו ימים ספורים לאחר הקטיף מאחר והבשלתן זהה לתהליך ההבשלה בעגבניות הרגילות.

מה שנכון הוא שזני השרי מאריכי-החיים של ימינו, אכן פותחו לראשונה בישראל. לשם כך, הכליאו החוקרים את עגבניות הרין  (rin) והנור (nor) מעוכבות ההבשלה עם עגבניות השרי המקוריות, בתהליך זהה לזה שפיתחו עבור העגבניות הרגילות מהן פותחו הזנים מעוכבי ההבשלה. מאחר וזני הרין והנור היו בעלי פרי גדול, בני הכלאיים שהתקבלו היו בגודל בינוני שבין עגבניות השרי הקטנטנות לעגבניות הרגילות.

עגבניות באשכולות
צילום: יוסף מזרחי

פיתוח ישראלי מקורי נוסף הוא זה של העגבניות באשכולות, על-ידי פרופ' יוסי מזרחי, ד"ר אהוד קופליוביץ' ופרופ' ורדה צור מאוניברסיטת בן-גוריון (ראו מאמר [8]). פיתוח העגבניות על אשכולות התאפשר הודות לגילוי הגנים מעכבי ההבשלה. באשכול, העגבנייה הראשונה שמבשילה "מחכה" עד שהאחרונה תבשיל. אחרת, לולא העיכוב, העגבניות הראשונות שהבשילו היו פשוט נושרות מהאשכול. כאשר יצרו החוקרים אשכול של עגבניות קטנות (בהכלאה בין עגבניות רין או נור גדולות ועגבניות שרי קטנטנות), התקבל אשכול של עגבניות שזכו לשם "עגבניות קוקטייל": פרופ' מזרחי מספר שהרעיון היה שעגבניות אלה ניתן לקטוף מאשכולות שתלויים בחדר המסיבות. המבלים יכולים לתלוש מהאשכול עגבניות להנאתם, תוך לגימת יין.

עגבניות באשכולות
צילום: יוסף מזרחי

שני החקלאים הראשונים בעלי החזון שגידלו דונם של עגבניות אשכולות היו יוסי ימיני ממושב גדיד ועופר ניסמן מעין-יהב. יוסי מספר שבתחילה חברת אגרסקו סירבה לייצא את האשכולות, בטענה כי עוד לא היה דבר כזה בעולם והם חוששים מתגובת הקהל. רק כשבאיטליה החלו למכור עגבניות באשכולות, פנו אליהם שוב מאגרסקו והתעניינו ביצוא. בינתיים, מספר יוסי, החקלאי מעין יהב עזב את הארץ, עבר לטקסס, הקים שם חווה ענקית לעגבניות קוקטייל והפך למיליונר.

בשנים הבאות, החוקרים מהפקולטה לחקלאות וחוקרים אחרים בארץ המשיכו לקדם, לחקור ולטפח מינים רבים של עגבניות בעלות תכונות שונות, כולן בעלות חיי מדף ארוכים. כיום כבר כמעט לא מייצאים עגבניות מישראל, כי זול יותר לגדל בחו"ל. מה שכן מייצאים הוא זרעים. על-מנת לשמר את הביקוש לזרעים, פותחו זנים עקרים, שלא יכולים להתרבות, ולכן ישנו ביקוש תמידי לזרעים המצוינים מישראל.

איך מייצרים זרעים של זני כלאיים?

הכנת זרעי מכלוא בעגבניות.
צילום: יוסף מזרחי

ייצור הזרעים של הצמחים בני-הכלאיים הוא תהליך מפרך שדורש עבודה ידנית מדויקת והרבה סבלנות. לדוגמא, בעגבניות, החקלאי פותח את פרח העגבנייה יומיים לפני מועד הפריחה הטבעי, תולש את האבקנים מכילי האבקה בעזרת פינצטה, וסוגר את הפרח. לאחר שהפרח נפתח, מבקרים אותו שוב, מפזרים על-פני הצלקת את האבקה שנאספה מהצמח הזכרי, ושוב סוגרים את הפרח. בביקור שלישי אצל הפרח, בודקים אם הוא חנט, כלומר, אם נשרו עלי-הכותרת והופיע הפרי. בכל ביקור, מסמנים את הפרחים בסימונים צבעוניים מתאימים, על-מנת לדעת באיזה שלב נמצא כל פרח. שלושים יום לאחר החֲנָטָה, יתקבל פרי הכלאיים. מזרעי פרי זה יצמחו שיחים בעלי תכונות של ההורים שלהם, הם בני הכלאיים. למשל, בדוגמא שלנו, יתקבלו מהזרעים עגבניות מבשילות לאט.

מהאקזוטיקה של פעם לאקזוטיקה של היום

ב- 1979 הושאל יוסי למכון וולקני לשלוש שנים. באותם ימים, פרופ' רם מואב ז"ל היה המדען הראשי של משרד החקלאות וגם ראש מכון וולקני. פרופ' מואב מינה את פרופ' מזרחי למנהל מו"פ בנגב. במסגרת זו בדק מחקרים בנגב לשם הכנת תכנית מחקר לפיתוח חקלאות עתידית בנגב והכנסת טכנולוגיות חדשות לשימוש. רם מואב ביקש שיעמוד "בראש יחידת קומנדו שפותחת דרכים ולא יחידת חי"ר ששומרת קו". כשלמד את המצב הסוציו-אקונומי של החקלאים, התרשם יוסי שטעות של חקלאים רבים ושל מערכות המחקר היא שהם עושים "הרבה מאותו דבר", more of the same, במקום לפרוץ עם משהו ייחודי. היו אז 170 אתרי מחקר חקלאי בכל הארץ (מלבד האוניברסיטאות ומכון וולקני).

פיטאיות
צילום: נעמי זיו

כאשר חזר משנת שבתון ב- 1983, החל פרופ' מזרחי להביא, ביחד עם עמיתו ד"ר אבינועם נרד מאוניברסיטת בן-גוריון, 40 מיני עצי בר מאוסטרליה, אסיה, אפריקה ואמריקה. פירות עצים אלה נאכלים על-ידי המקומיים, והם לא היו ידועים מחוץ לאזור גידולם הטבעי. מטרת החוקרים הייתה לבדוק אם ניתן לגדל את העצים בארץ, ואם כן, לפתח זנים מתאימים. אולם לא נמצא אף גוף בארץ שיממן ויקדם מיזם זה, ואף ניסו להניא אותם מלהמשיך בו. יוסי מספר שבשלב הגשת הצעת המחקר המקדמית, התקשה לענות על השאלות "אם תצליח במחקר, מה יהיה הערך הכלכלי של הגידול?", שכן איך אפשר לדעת לפני התחלת המחקר איזה נפח יימכר ובאיזה מחיר?, ולכן נפסלו הצעותיו כבר בשלב זה.

למזלו, היו לו לאורך השנים 47 תלמידי מחקר שעסקו בין השאר גם בטיפוח הגידולים החדשים וקיבלו תמיכה מקרנות מחקר בין-לאומיות לפיתוח ידע לייצור מזון בתנאי מדבר, בנגב. בנוסף, קיבל יוסי גם מענקים מידידי ושוחרי האוניברסיטה בעולם. בשנים 1984-2008 היה לפרופ' יוסי מזרחי צוות מחקר שמנה 10-15 איש. ב- 2008 יצא לגמלאות, אך הוא עדיין פעיל מאד בפיתוח של גידולים חדשים ולא נח לרגע.

כיום יש ב"בנק הצמחים" של יוסי, השוכן בלב העיר באר-שבע, 10 גידולים שהחומר הגנטי שלהם והידע לגידולם ידועים. עד היום נכנסו לשוק שלושה מהם: פיטאיה, קובו ומרולה. מקור הפיטאיה במרכז אמריקה, ממקסיקו עד קולומביה, וכבר יש הכלאות דור שני ואף דור שלישי. מקור הקובו בפרו. המרולה, שמקורה באפריקה, שייכת למשפחת האלתיים, כמו אלת המסטיק, מנגו ופיסטוק. כל הפירות הללו, שהובאו לכאן כצמחי בר, תורבתו פה, וישראל היא המתקדמת בעולם בפיתוח פירות טעימים ומתאימים לגידול בקנה מידה גדול.

לפעמים הכול בגלל מסמר קטן, אומר השיר. במקרה שלנו, הכול החל בגלל מוטציה מקרית, אך המשיך והתפתח הודות לשורת אנשים סקרנים, יצירתיים, ובעלי כושר התמדה וחזון, למן החקלאים שמצאו את השיחים המוזרים בשדותיהם ותרמו אותם למדע, ודרך החוקרים הרבים שהיו מעורבים בהבנת, חקר ופיתוח הפירות. הודות להם, נכנס הסלט שלנו לעידן חדש.

לקריאה נוספת:

a[1] Mizrahi, Y., Dostal, H.C., McGlasson, W.B. and Cherry, J.H. (1975). Transplantation studies with fruit of normal and rin and nor mutant tomatoes. Plant Physiol. 55:1120-1122.

a[2] Mizrahi, Y., Dostal, H.C. and Cherry, J.H. (1975). Ethylene induced ripening in attached rin fruits, a non-ripening mutant of tomato. HortSci. 10:414-415.

a[3] Mizrahi, Y., Dostal, H.C, McGlasson, W.B. and Cherry, J.H. (1976). Stock-scion interactions of normal and fruit ripening mutant rin and nor in tomato. Physiol. Plant. 35:232-235.

a[4] Mizrahi, Y., Dostal, H.C. and Cherry, J.H. (1976). Protein differences between fruits of rin, a non-ripening tomato mutant, and a normal variety.Planta 130:223-224.

a[5] Kopeliovitch, E., Rabinowitch, H.D., Mizrahi, Y. and Kedar, N. (1979). The potential of ripening mutants for extending shelf-life of the tomato fruit.Euphytica 28:99-104.

a[6] Kopeliovitch, E., Mizrahi, Y., Rabinowitch, H.D. and Kedar, N. (1982). Effect of the fruit-ripening mutant genes rin and nor on the flavor of tomato fruit. J. Am. Soc. HortSci. 107:361-364.

a[7] Arad (Malis), S., Didi, S., Mizrahi, Y. and Kopeliovitch, E. (1983). Pectic substances: changes in soft and firm tomato cultivars and in non-ripening mutants. J. Hort.Sci. 58:111-116.

a[8] Kagan-Zur, V. and Mizrahi, Y. 1993. Long shelf-life cocktail tomatoes can be picked in bunches. Sci. Hortic. 56:31-41.