מדע בצלחת (R) – לגלות את העולם טעם אחר טעם

דנית שאלה: איך אפשר להכין "מנה חמה" ביתית? יש תהליך שמאפשר לפסטה להיות בסטנד ביי כשצריך משהו מהיר בבית?

כדי לגרום לפסטה רגילה להתבשל תוך 3 דקות של השרייה במים רותחים תעשיית המזון משתמשת בתהליך של בישול מראש וייבוש מהיר באוויר חם, או טיגון עמוק כדי לנדף את המים. כדי ליצור "מנה חמה" ביתית, ננסה לחקות את התהליך.

שלב 1: חצי-בישול ראשוני

פסטה יבשה מורכבת מרשת חלבוני גלוטן שבתוכה ארוזות גרנולות של עמילן. העמילן מורכב משני סוגי פולימרים: שרשראות ישרות של עמילוז, ושרשראות מסועפות של עמילופקטין. בפסטה היבשה, רכיבים אלו ארוזים במבנה גבישי צפוף.

כשמכניסים את הפסטה למים רותחים, מולקולות המים מחלחלות, דרך רשת הגלוטן שבבצק הפסטה, לתוך גרנולות העמילן. הגרנולות סופגות מים, מתנפחות ומאבדות את המבנה הגבישי שלהן. מולקולות עמילוז חופשיות מתחילות לצאת מהגרנולות ויוצרות רשת תלת-ממדית של שרשראות עמילן שכולאת בתוכה מים – תהליך המכונה ג'לטיניזציה.

בגרסה הביתית של "מנה חמה", כדי להבטיח שהעמילן עבר רק ג'לטיניזציה ראשונית, עוצרים את הבישול בשלב מוקדם מאוד. בשלב זה הפסטה עדיין קשה במרכזה, ורשת החלבונים הקרושה של הגלוטן שומרת בהצלחה על שלמות המבנה שלה. העצירה המוקדמת חשובה כדי שגרנולות העמילן לא יתנפחו יותר מדי ויפרצו את רשת הגלוטן בשלב האחרון, כאשר מוזגים על המנה את המים הרותחים לפני האכילה, מה שהיה הופך את המרקם לעיסתי ודביק.

בבית, נבשל את הפסטה במשך כחצי מהזמן המצוין בהוראות האריזה. לדוגמה, כ-6 דקות עבור פסטה שזמן הבישול הרגיל שלה הוא 11 דקות.

שלב 2: ייבוש מהיר בתנור

מיד בתום הבישול המקוצר, כאשר הפסטה עדיין לוהטת, מעבירים אותה לתבנית שטוחה ואופים בתנור בחום נמוך של 70-80 מעלות צלזיוס למשך שעתיים-שלוש, תלוי בסוג הפסטה וכמה מים ספגה. מטרת השלב הזה היא נידוף המים תוך שימור המבנה הכימי החדש.

במהלך האפייה, המים החופשיים יוצאים החוצה דרך פני השטח של הפסטה ומתאדים. מכיוון שהעמילן כבר עבר ג'לטיניזציה חלקית והפך לרשת תלת-ממדית, יציאת המים משאירה אחריה נקבוביות פנויות. רשת הגלוטן והעמילן מתקשה סביב החללים הללו, ונוצר מבנה דמוי ספוג יבש.

הסימן לכך שהתהליך הושלם והלחות התנדפה לגמרי הוא כאשר הפסטה מאבדת את גמישותה, וחוזרת להיות קשה, שבירה ויבשה למגע, כמו שהיתה בקופסא לפני הבישול. אם היא תישאר גמישה ולחה, היא עלולה לפתח עובש ואף להתקלקל במהלך האחסון.

חלון הזמנים כאן קריטי: אם הפסטה המבושלת תתקרר לאט לפני הכנסתה לתנור, שרשראות העמילוז יתארגנו מחדש באופן ספונטני למבנה גבישי צפוף וקשיח של עמילן עמיד שלא יספוג מים בקלות בשנית, תהליך שנקרא רטרוגרדציה. הייבוש המיידי בחום מונע את ההתגבשות מחדש של השרשראות ומקבע אותן במצבן הנוכחי, רשת נקבובית, שמוכנה לספיגת נוזלים מהירה ברגע האמת.

שלב 3: העשרת המנה בתוספות ובאבקות תיבול

כדי להפוך את הפסטה המיובשת לארוחה שלמה, אפשר להוסיף לצנצנת תערובות של ירקות מיובשים, כמו שבבי גזר, בצל, סלרי או פטריות (קונים בחנויות תבלינים או מכינים בייבוש בתנור הביתי על חום נמוך) ואבקות תיבול מסיסות במים כמו אבקת שום, אבקת בצל או אבקת עגבניות מיובשות.

ירקות מיובשים איבדו את רוב הנוזלים שהיו בתוך התאים שלהם. כשמוזגים מים רותחים, הם מחלחלים במהירות אל תוך הרקמות המיובשות בתהליך של פעפוע, דיפוזיה. הנוזלים ממלאים מחדש את החללים הריקים בתאים, מנפחים את הסיבים ומחזירים לירקות את הנפח, הצבע והמרקם הנגיס שלהם.

אבקות התיבול, מצידן, מכילות מולקולות טעם וריח מסיסות במים לצד חלקיקים מיקרוסקופיים של הירק המקורי. המים הרותחים ממיסים ומפזרים את המולקולות האלה ליצירת המרק, ותוך כדי כך מפתחים וממצים את פרופיל הטעמים והארומות העשיר של המנה.

שלב 4: רה-הידרציה מהירה

בשלב זה, אפשר לאחסן את הפסטה המיובשת בהיכון בארון. כאשר נמזוג עליה מים רותחים ונכסה את הכלי למשך 3-5 דקות, היא תספוג מים מחדש.

בניגוד לפסטה יבשה רגילה, שבה מולקולות המים צריכות לפלס את דרכן באיטיות מבעד למבנה גבישי אטום וצפוף של הגרנולות, כאן המים הרותחים עוברים במבנה הנקבובי שקיבענו בשלב הקודם. פתחי הנקבוביות הפתוחים מושכים את המים החמים פנימה אל עומק המנה בפעולה נימית, קפילרית.

במקביל, החום הגבוה של המים הרותחים גורם להיחלשות קשרים זמניים שנוצרו בין השרשראות במהלך הייבוש, ומאפשר למולקולות המים להיקשר לשרשראות העמילן והגלוטן בעזרת קשרי מימן חדשים. המבנה המתחדש מחזיר לפסטה את הלחות והאלסטיות שלה. בזכות הקיבוע המבני המקדים, הפסטה חוזרת למרקם רך, מבושל ומוכן לאכילה תוך דקות ספורות, ללא צורך בבישול נוסף.

"מי פנוי לקפה?"

זה היה המשפט הקבוע של מישל ניסנבאום ז"ל. משפט קטן, פשוט. מי שהכיר את מישל ידע שיש מאחוריו לב חם וחיבור עם אנשים. מישל נחטף ב- 7 באוקטובר כשנסע להציל את נכדתו, ונרצח באותו יום ארור. היום, החיבור הפשוט שהציע דרך הקפה מקבל משמעות עמוקה עוד יותר.

כשקולים את פולי הקפה, החום מפעיל את תגובות מאיאר, שרשרת תגובות שמייצרת יותר מ- 800 מולקולות ריח נדיפות, כמו פיראזינים, שנותנים את הניחוח הקלוי והאגוזי, פוראנים, שתורמים מתיקות קרמלית, ותיולים, שמוסיפים גוונים פירותיים ואדמתיים.

כשאנחנו מריחים את הקפה, המולקולות הנדיפות נקשרות לקולטני הריח באף ומפעילות מסלול עצבי מיוחד. שאר החושים שלנו, כמו ראייה או שמיעה, עוברים קודם עיבוד לוגי במוח (בתלמוס), אבל חוש הריח מדלג על התחנה הזאת ומגיע ישירות אל המערכת הלימבית, המוח הרגשי, המרכז שאחראי על רגשות ועל זכרונות. לכן ריח של קפה טרי מעורר בנו תחושה ביתית של חמימות, נחמה וביטחון.

כשמישל שאל "מי פנוי לקפה?", הוא בעצם השתמש בכימיה כדי להציע נוכחות. הוא יצר עבור הסובבים אותו רגע של עצירה ממירוץ החיים כדי להתחבר, לשוחח ולהיות יחד. בסופו של דבר, הקולינריה והמדע הכי יפים הם אלה שמחברים בין בני אדם.

השבוע, כשאתם מכינים לעצמכם כוס קפה, קחו נשימה עמוקה מהניחוח שלו. נסו לזהות את החמימות והנחמה שהוא מביא, וחשבו על מישל ועל מאות הקורבנות של השבעה באוקטובר, אנשים של חיים, של חיבור ושל קהילה, שנלקחו מאיתנו. בכל כוס קפה שנקטעה באותו בוקר, נותר רגע של חיבור שננסה להמשיך ולקיים לזכרם.

הלב עם משפחת ניסנבאום ועם כל משפחות הקורבנות והחללים. יהי זכרם ברוך.

לקריאה נוספת:

Han, S. A., et al. (2023). The Olfactory System: Basic Anatomy and Physiology for General Otorhinolaryngologists. Clinical and Experimental Otorhinolaryngology, 16(4), 308–316

Pachimsawat, P., et al. (2024). The Use of Coffee Aroma for Stress Reduction in Postgraduate Dental Students. International Dental Journal, 74(5), 1102-1109

Soudry, Y., et al. (2011). Olfactory system and emotion: Common substrates. European Annals of Otorhinolaryngology, Head and Neck Diseases, 128(1), 18-23

Walla, P. (2026). The Olfactory Origins of Affective Processing: A Neurobiological Synthesis Through the Walla Emotion Model. Life, 16(1), 86

Sunarharum, W. B., Williams, D. J., & Smyth, H. E. (2014). Complexity of coffee flavor: A compositional and sensory perspective. Food Research International, 62, 315-325

כשאנו חושבים על בישול, המחשבה הראשונה שעולה בדרך-כלל היא שיטות שמערבות חום, כמו בישול בנוזלים, טיגון, צריבה, אפיה או קליה. אך אפשר להסתכל על בישול באופן כולל יותר, כשינוי כימי ומבני בחומרי הגלם במטרה להפוך אותם לטעימים, נגיסים וקלים יותר לעיכול. המנגנון המרכזי שמשותף לרוב שיטות הבישול הוא דנטורציה, פתיחה ושינוי המבנה התלת-מימדי של החלבונים. אפשר להגיע לכך גם ללא חום כלל, למשל באמצעות שימוש בחומצה, בבסיס או בריכוזי מלח גבוהים.

הבישול החומצי

מנת הסביצ'ה, Ceviche,היא אולי המנה המפורסמת ביותר של "בישול קר" בעזרת חומצה. להכנתה משתמשים בעיקר בדגי ים לבנים וטריים כמו לברק, דניס או אינטיאס, בזכות טעמם העדין ומרקמם המוצק, אם כי גם דגים שומניים כמו סלמון מתאימים.

במצבם הטבעי, חלבוני הדג בנויים כשרשראות ארוכות ומקופלות, שמוחזקות יחד בקשרים כימיים ויוצרות מבנה תלת-ממדי יציב. כשמציפים את הדג במיץ לימון או ליים, רמת החומציות בסביבתו עולה, ורמת ה- pH יורדת. החומצה הציטרית משנה את המטענים החשמליים של החלבונים וגורמת לשרשראות המקופלות להיפתח ולהיפרס, לעבור דנטורציה. כעת, השרשראות הפרוסות מסתבכות זו בזו ויוצרות רשת חלבונים חדשה בתהליך של קרישה, קואגולציה.

רשת החלבונים החדשה שנבנית משנה את מראה בשר הדג מרירי, חלקלק ושקוף, למוצק, אטום ולבן. השינוי הוויזואלי נובע מפיזור האור: כשהדג נא, החלבונים מסודרים באופן שמאפשר לקרני האור לעבור דרכם כמעט ללא הפרעה, מה שמעניק לו מראה חצי שקוף. בעקבות הכבישה החומצית, המבנה המולקולרי משתנה; כעת, קרני האור שפוגעות בדג נתקלות במחסומים רבים ומתפזרות לכל עבר, מה שנראה לעינינו כצבע לבן ואטום. זה אותו תהליך שמתרחש בחלבון הביצה כשמטגנים חביתה.

השעון הביולוגי של הסביצ'ה

ההבדל המרכזי בין סביצ'ה רעננה לבין הרינג בתחמיץ, הוא זמן הכבישה. החומצה הציטרית שבלימון חודרת אל רקמת הדג בקצב ממוצע של כמילימטר או שניים כל מספר דקות. כיוון שבסביצ'ה זמן הבישול קצר, רואים את השינוי במרקם תוך דקות.

לפעמים שאלותיכם, קוראות וקוראים יקרים, נוגעות לא רק בכימיה אלא גם בתזונה והשפעתה על חיינו. לכן הטור הפעם נכתב בשיתוף עם התזונאית הקלינית נאוה רוזנפלד, הכותבת כ-14 שנה טור שבועי במוסף שישי של "מעריב". בטוריה היא בוחנת את התזונה מזוויות שלא תמיד חושבים עליהן – ממיתוסים ואמונות שהשתרשו עם השנים, דרך מחקרים חדשים ומפתיעים, ועד הקשר שבין מה שאנחנו אוכלים לבריאות, להרגלים ולתופעות שמלוות את כולנו. מה באמת נכון מכל מה שסיפרו לנו על אוכל ותזונה, ואילו דברים עשויים להפתיע אתכם?

מוזמנים להמשיך לקרוא באוסף הטורים של נאוה ב"מעריב":

https://www.maariv.co.il/journalists/nava-rosenfeld-3991

השבוע מתפרסם בטור של נאוה לקט תשובות לשאלות בנוגע להשריית שקדים, הקפאת לחם ופרוביוטיקה. תוכלו לקרוא אותו פה או בקישור הזה ישירות לטור.

בנוסף, תוכלו למצוא כאן בהמשך הפוסט תשובות לגבי שאלות נוספות.

רוברט שאל: חלבון מן הצומח ומן החי: האם לשלב או לא לשלב באותה ארוחה?

 השאלה נוגעת לשילוב בין פחמימות מקטניות או דגנים למוצר מן החי באותה ארוחה. אין צורך לתכנן כל ארוחה כאילו היא ניסוי במעבדה. אדם בריא שאוכל מגוון מזונות במשך היום מקבל בדרך כלל את כל חומצות האמינו החיוניות הדרושות לו, גם אם אינו מחבר בקפידה קטניות עם דגנים באותה צלחת.

מזונות מן החי, כגון ביצים, מוצרי חלב, דגים ובשר, מכילים בדרך כלל את כל חומצות האמינו החיוניות, ובמקרים רבים פרופיל חומצות האמינו שלהם מתאים היטב לצורכי האדם והם נעכלים ביעילות גבוהה יחסית. עם זאת, המונח “חלבון מלא” אינו אומר בהכרח שכל מנה מכילה את כל כמות החלבון או חומצות האמינו הדרושה לאדם; הדבר תלוי בכמות המזון, בהרכב התזונה ובצרכים האישיים. בחלבונים מן הצומח, חומצת אמינו מסוימת עשויה להימצא בכמות נמוכה יחסית. בדגנים, למשל, ליזין הוא לעיתים חומצת האמינו המגבילה; בקטניות, הזמינות היחסית של מתיונין וציסטאין נמוכה יותר.

לכן השילוב הקלאסי בין אורז ועדשים, לחם וחומוס או תירס ושעועית הוא שילוב הגיוני מבחינה תזונתית. הוא אינו חייב להתרחש באותה ארוחה. אין דרישה שכל ארוחה בפני עצמה תספק יחס מושלם של חומצות אמינו; החשיבות היא באספקה הכוללת לאורך היום, בכמות החלבון ובפיזורו. בסקירה שהתפרסמה בכתב העת Nutrients  בשנת 2020,  נבחנה איכותם של חלבונים מן הצומח ואת הדרכים לשפר אותה. החוקרים ציינו ששילוב בין מקורות צמחיים בעלי פרופיל חומצות אמינו משלים עשוי להעלות את איכות החלבון הכוללת.

מג'דרה, מרק שעועית עם אורז או קוסקוס, חומוס עם פיתה מדגנים מלאים ובאופן דומה מזונות מהחי כמו דגים, גבינה, יוגורט או ביצים לצד פחמימות הם גם שילובים אפשריים. השאלה החשובה יותר היא מה אוכלים לאורך היום, ומהי סך כמות החלבון.  עם זאת, אצל אנשים מבוגרים, מתאמנים ואנשים בתהליך החלמה, עשויה להיות חשיבות גם לכמות החלבון בכל ארוחה ולפיזורו לאורך היום, ולא רק לסכום היומי הכולל. לכן במצבים אלה כדאי לשקול תכנון אישי המותאם לגיל, למצב הבריאותי, לרמת הפעילות ולמטרות התזונתיות.

לקריאה נוספת:

Hertzler, S. R. et al. Plant Proteins: Assessing Their Nutritional Quality and Effects on Health and Physical Function  Nutrients 2020, 12(12), 3704

יעל שאלה: מאיזה מזון אנחנו יכולים לקבל יוד, מאחר שהמינרל הזה חסר במים מותפלים?

מים מותפלים מכילים בדרך כלל כמויות נמוכות מאוד של יוד, ולכן בישראל מי השתייה אינם נחשבים מקור תזונתי משמעותי ליוד. ריכוז היוד במי השתייה עשוי להשתנות לפי מקור המים ותהליכי הטיפול בהם, ולכן לא נכון להסיק שכל מי השתייה בישראל נטולי יוד לחלוטין.

יוד נמצא בדגי ים ובמאכלי ים, במוצרי חלב ובביצים. הכמות במזון משתנה לפי סוג המזון, מקורו, תזונת בעלי החיים ותהליכי הייצור. מלח מועשר ביוד יכול לספק יוד, אך אין לפרש זאת כהמלצה להגדיל את צריכת המלח. אם משתמשים במלח, עדיף לבחור מלח מועשר ביוד ולשמור על הכמות הכוללת נמוכה.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, בישראל עדיין אין חובת העשרה כללית ותקפה של מלח שולחן ביוד, אך משרד הבריאות מקדם תקנות שיחייבו העשרת מלח שולחן לשימוש ביתי ביוד. לפי הפרסומים, התקנות צפויות לחול לאחר השלמת הליך החקיקה וההיערכות. מטרת המהלך היא לשפר את אספקת היוד, ולא לעודד צריכה מוגברת של מלח. נשים המתכננות היריון, הרות ומניקות זקוקות לתשומת לב מיוחדת לאספקת יוד, משום שיוד חיוני לייצור הורמוני בלוטת התריס ולתהליכי הגדילה וההתפתחות של העובר והתינוק. גם טבעונים, צמחונים שאינם צורכים די מוצרי חלב, ביצים או דגים, ואנשים שאינם משתמשים במלח מועשר ביוד עלולים לצרוך פחות מן הדרוש. ההמלצה על תוסף יוד, אם נדרש, תלויה במדיניות המקצועית, בכמות היוד הכוללת בתזונה ובהרכב התוסף או המולטי-ויטמין להיריון שהאישה כבר נוטלת. לכן אין להציג מינון מסוים כהמלצה אוניברסלית בלי להתייחס להנחיות המקצועיות הרלוונטיות ולתוסף שהאישה כבר משתמשת בו. מי שסובלים ממחלה של בלוטת התריס, למשל השימוטו, פעילות־יתר של הבלוטה או קשריות בבלוטה, לא צריכים להתחיל תוסף יוד בלי ייעוץ רפואי. גם אצות ותוספים ״טבעיים״ אינם פתרון תמים: תכולת היוד בהם עשויה להיות גבוהה מאוד ולא אחידה. לכן אין ליטול תוסף יוד במינון גבוה בלי לבדוק את הרכבו ולקבל ייעוץ מתזונאית קלינית או רופאה.

משרד הבריאות מקדם תקנות שיחייבו העשרת מלח שולחן לשימוש ביתי ביוד. לפי הפרסומים, התקנות צפויות לחול לאחר השלמת הליך החקיקה וההיערכות, ולא מדובר בהמלצה להגדיל את צריכת המלח.

לקריאה נוספת:

נאוה רוזנפלד, שלומית דיליאון, המחסור הסמוי: מי ההתפלה משפיעים על רמות המינרל הקריטי בגוף הישראלי, מעריב, 01/08/2025

National Institutes of Health, Office of Dietary Supplements. Iodine: Fact Sheet for Health Professionals. Updated 2026.

חג שמח! מקווה שנהניתם לפצח את האתגר בין המנות. הנה המושגים המדעיים שהסתתרו בתשחץ וההסבר הקצר שמאחוריהם:

• צמיגות –  התכונה הפיזיקלית, התנגדות החומר לזרימה, שגורמת לדבש להסתלסל בחוטים ארוכים כשהוא נמזג.
• חמצן –  הגז שמגיב עם האנזימים שבתפוח מיד לאחר החיתוך, ומוביל לתהליך ההשחרה ההתחמצנות.
• ג'לטין –  החלבון שמתפרק מהקולגן שבאידרות וראשי הדגים במהלך הבישול, ויוצר את רשת הג'ל הרוטטת שמקרישה את המרק כשהוא מתקרר מתחת ל-15 מעלות.
• אתילן –  ההורמון הצמחי הגזי שנפלט מפירות מסוימים ומזרז את תהליך ההבשלה של הפירות שסביבו.
• עוגת דבש –  המאפה החגיגי שמשתבח, מתרכך ומפתח טעמים עמוקים יותר כמה ימים לאחר האפייה, ונשאר עסיסי בשל ספיגת לחות מהאוויר על ידי הסוכרים.
• גבישים –  המבנים המוצקים שיכולים להיווצר בדבש לאורך זמן, בהתאם להרכב שלו.
• חומצית – הסביבה, ב- pH נמוך, שבה פיגמנטי האנתוציאנינים שומרים על גוון אדום, כמו בתפוח אדום או ברימונים.
• דיפוזיה –  תהליך הפעפוע שבו מולקולות הסוכר עוברות מהסירופ המרוכז אל תוך רקמת הפרי, כמו בבישול דלעת מסוכרת.
• דבש –  מוגדר מבחינה כימית כתמיסה מתוקה רוויה ביתר, מכיל יותר סוכר ממה שהמים מסוגלים להמיס באופן רגיל.
• פרוקטוז – סוכר הפירות. חד-סוכר מתוק במיוחד שמהווה מרכיב מרכזי בדבש יחד עם גלוקוז.
• תפוח – פרי החג האייקוני, שמגיע בגווני אדום, ירוק או ורוד בהתאם לזן ולפיגמנטים שבו.
• פקטין – הרב-סוכר שמצוי בדפנות התאים של פירות וגם בליבת התפוח, אשר משתחרר בבישול ומקריש ריבות ומרקחות.
• טונה –  דג פעיל מאד במים פתוחים. שריריו עשירים במיוגלובין, החלבון נושא החמצן, אשר נותן לבשרו צבע אדום עמוק.
• לברק –  דג בעל אורח חיים רגוע יותר, שריריו אינם זקוקים למאגרי חמצן גבוהים ולכן בשרו לבן.

פתגם זה הוא חלק מסדרת 'פתגמים אכילים' – פתגמים וביטויים בעברית הקשורים לאוכל, לאכילה ולבישול. לרשימת הפתגמים האכילים.

פירוש הביטוי "לאכול את הלקרדה" הוא "לאכול אותה", להיות בעל מזל רע או לנחול אכזבה קשה.

הלקרדה היא מנת דג כבוש במלח מהמטבח העות'מאני ואגן הים התיכון. אלינו היא הגיעה עם עולי טורקיה, יוון והבלקן. זהו מעדן יוקרתי וחגיגי בקהילות היהודיות של איסטנבול וסלוניקי, שהיה מוגש בעיקר בארוחות שבת ובחגים, עם בצל ולימון.

מכינים אותה מדגים גדולים ושומניים, כמו דג הבוניטו האטלנטי, פלמידה אדומה או מקרל. אלה דגים בעלי אחוז שומן גבוה מאד, למשל, דג הבוניטו מכיל בממוצע 6-8 גרם שומן ל-100 גרם, והמקרל קרוב משפחתו אף יותר. את הפילטים של הדג כובשים במלח למשך מספר ימים, לאחר מכן שוטפים היטב ומכסים בשמן זית. כאשר כובשים את הדג השומני בצורה הנכונה, הבשר שלו מתרכך, והופך לנימוח כמו חמאה ונמס בפה.

מדע הלקרדה

הפילטים של הדג מכוסים במלח גס למשך מספר ימים. בשלב זה מתרחשים כמה תהליכים.

*אוסמוזה ודיפוזיה.  בגלל הפרש הריכוזים בין המלח שמחוץ לדג לנוזלים שבתוכו, מולקולות מים יוצאות מהתאים בתהליך האוסמוזה, ובשר הדג מתייבש ומתמצק. במקביל, מלח נכנס אל התאים בתהליך הדיפוזיה (פעפוע).

*שימור. תאי החיידקים מתייבשים ומתים, כי מים יוצאים מהם ונכנס מלח בריכוז גבוה.

*התרככות בשר הדג. חלבוני הדג מוקפים במעטפת של מולקולות מים, שמיוצבת על ידי המטענים החשמליים שלהם. המלח הגס מתחרה עם החלבונים על המים ומושך אותם מהם, ומשנה את המטענים החשמליים סביב החלבונים. כתוצאה מכך, החלבונים נפתחים ועוברים דנטורציה עדינה ואיטית. הם לא נפתחים ונקרשים לרשת צפופה כמו בבישול חם, אלא נפתחים לאט ומסתדרים כרשת תלת-מימדית רפויה וגמישה.

*הבשלה אנזימטית. בריכוז נכון של התמלחת, המלח לא פוגע ולא מנטרל את האנזימים, הפרוטאזות, של הדג עצמו. האנזימים, שנשארים פעילים, מתחילים לפרק לאט את סיבי השריר והרקמות הקשיחות כמו הקולגן. הפירוק של המבנים הקשים, יחד עם השומן הבין-תאי בדג, נותנים למנה את המרקם הרך והנמס בפה.

לאחר שלב זה, הדג נשטף היטב, נפרס, ומכוסה בשמן זית. השמן מגן על הדג מפני מגע עם החמצן שבאוויר. מצד אחד, השומן שבדג הוא ברכה שמונעת מבשר הדג להתייבש במלח ושומרת עליו רך. מצד שני, חומצות השומן הרבות מרכזות את מולקולות הריח, שמסיסות בשמן, ומגבירות את הריח והטעם הדגי המרוכז, העמוק והמלוח. ככל שהדג שמן יותר, הכבישה מייצרת טעם חזק יותר, שמשאיר תחושה כבדה בפה.  

איך המעדן הפך למילה נרדפת לאכזבה?

מקור הביטוי לא לגמרי ברור. ייתכן שהוא נטבע בתקופת הצנע, שנות ה-50 של המאה ה-20.  על פי זיכרונותיהם של אנשים שונים מאותם ימים, הלקרדה נמכרה בצרכניות ובשווקים, כחלבון זמין, כחלק מפנקס החלוקה. הדג המלוח הזה היה רחוק מאד מהמעדן המקורי. כורח המציאות ומגבלות השימור של תקופת הצנע הובילו לכך שנמכרו בשווקים דגים זולים, שנכבשו בכמויות מאד גדולות של מלח כדי לשרוד לאורך זמן ללא תנאי קירור נאותים, והוכנו עם שמן פשוט. עיתוני התקופה פרסמו מכתבים למערכת עם תלונות של אנשים על האיכות הגרועה של הדגים המלוחים בחביות הפתוחות. כך שמי שאכלו את ה"לקרדה" הפחות מוצלחת הזאת, נאלצו לבלוע משהו קשה לעיכול, או מאכזב, או כזה שמשאיר טעם רע בפה, תרתי משמע.

בעצם, הביטוי הזה הקפיא את היחס ללקרדה לנקודה מסויימת בהיסטוריה. בפועל, לקרדה איכותית שנכבשה כהלכה היא מעדן עשיר באומאמי, חומצות שומן אומגה 3 וחלבונים, ומי שאוכל לקרדה היום, דווקא יכול ליהנות מכל ביס.

אז שנאכל רק את הלקרדה הטעימה ולא את זאת המאכזבת!