פתגם זה הוא חלק מסדרת 'פתגמים אכילים' – פתגמים וביטויים בעברית הקשורים לאוכל, לאכילה ולבישול. לרשימת הפתגמים האכילים.

בכל שנה לקראת החנוכה, חוזר דיון סוער לגבי לביבות וסופגניות מטוגנות בשמן לעומת אפויות בתנור. מסתבר, שבתקופת המקרא שתי האפשרויות גם יחד התקבלו בברכה ונחשבו שוות-מעמד.

בתחילת ספר ויקרא מתוארים אופני הכנת הקורבנות השונים, החל באלה הבשריים, כמו בקר, צאן ועופות, והמשך באלה הצמחוניים\טבעוניים, שעיקרם סולת בשמן. במקרים מסויימים, בישמו את הסולת-בשמן בלבונה שהעניקה לבלילה המתבשלת ניחוח שמימי: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא ב', א'-ב').

את מאכל הסולת בשמן אפשר היה לאפות בתנור: "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (שם, ד'), לטגן במחבת: "וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה" (שם, ה'), או לטגן טיגון עמוק: "וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (שם, ו').

כך או כך, נראה שמאכלי הסולת בשמן נחשבו מעדן, והתקבלו כמנחה מועדפת. מעמדם הרם נשאר עימנו עד היום בביטוי "שמנה וסולתה", היפוך סדר המלים מפסוק ב', שפירושו הוא הדברים או האנשים המובחרים ביותר, האיכותיים ביותר. לעתים קרובות משתמשים בביטוי כדי לתאר קבוצת אנשים שנחשבים מובילים חברתית, משכילים או אמידים.

טעות מקובלת היא לכתוב את מילות הביטוי העבריות, שמסתיימות בהא המציינת שייכות (שמנה – השמן שלה, סולתה – הסולת שלה), עם סיומת אלף, שמציינת בארמית את הא הידיעה (שמנא – השמן, סלתא – הסולת).