פתגמים אכילים: אגוז קשה לפיצוח

פתגם זה הוא חלק מסדרת 'פתגמים אכילים' – פתגמים וביטויים בעברית הקשורים לאוכל, לאכילה ולבישול.
ל
רשימת הפתגמים האכילים

הביטוי "אגוז קשה לפיצוח" מתייחס לבעיה קשה לפיתרון או לאתגר גדול, וכן לאנשים שקשה לעמוד על טיבם ולהתמודד עימם, שלא ברור מה מסתתר מתחת ל"קליפה" שלהם.

מקור הביטוי באנגלית (a hard nut to crack, a tough nut to crack), ומוכר כבר בתחילת המאה ה-18.

"אגוז קשה לפיצוח" הוא גם פירוש המילה "פקאן" (paccan) בשפת האלגונקווין, אחת משפות האינדיאנים בצפון אמריקה. התרגום המילולי הוא: "אגוז שיש להשתמש באבן כדי לפצח אותו". מקור עצי הפקאן בצפון אמריקה, באיזור אילינוי של היום, משם נפוצו לאוקלהומה, מיזורי, טקסס ומקומות נוספים. הפקאנים של אוקלהומה, למשל, הם בעלי קליפה קשה מאד. למרות קשיי הפיצוח, הפך הפקאן לרכיב מזון בסיסי של התושבים. חוקר ספרדי שהוחזק בשבי על-ידי אחד השבטים באיזור בשנים 1529-1535 כתב שבמשך חודשיים בשנה התושבים ניזונים מפירות הפקאן בלבד, ובשאר חודשי השנה הם מוסיפים פקאנים שבורים למים רותחים ומשתמשים בתערובת לתיבול מאכלים אחרים.

פורסם בקטגוריה ירקות ופירות, פתגמים אכילים | עם התגים , , , | השאירו תגובה

חם מהתנור: שילובי טעמים לשנת 2012

תחילתה של שנה חדשה מלווה תדיר בתחזיות וניבויים לגבי העתיד להתרחש בה והמגמות שיאפיינו אותה. גם התחום הגסטרונומי לא טומן ידו בצלחת. תחום מעניין של תחזיות קולינריות לשנת 2012 הוא שילובי הטעמים הצפויים להיות פופולריים בשנה הקרובה.

חברת התבלינים האמריקאית מקקורמיק מספקת, מאז שנת 2000, "תחזית טעם" שנתית של המגמות הצפויות בתחום הטעם בשנה הקרובה, ולדו"ח יש השפעה רבה בקרב יצרני ומכיני מזון. על כל תחזית עובדים חודשים רבים, בצוות בינלאומי הכולל מדענים מהתחום הסנסורי, שפים, טכנולוגים של מזון ומומחים לזיהוי טרנדים.

 השנה מתמקד הדו"ח בטעמים בינלאומיים – החל במטבחים פחות מוכרים, שצפויים להתחבב בקרוב על רבים, והמשך במוצרים שעשויים לשנות את המפה הקולינרית בעוד מספר שנים. בין שילובי הטעמים המעניינים לשנת 2012 ג'ינג'ר עם קוקוס; וניל עם חמאה; אשכולית עם פלפל אדום; שמיר עם מנטה, מלון ומלפפון; חציל עם דבש וחריסה; ואוכמניות עם הל וקמח תירס. מקקורמיק מספקים גם מתכונים שמדגימים את שילובי הטעמים. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה חם מהתנור, טעם וריח | עם התגים , , , | 4 תגובות

חם מהתנור: לשון אלקטרונית טועמת קאווה, יין ופירות

חוקרים מהאוניברסיטה האוטונומית בברצלונה דיווחו ביולי השנה על פיתוח של לשון אלקטרונית שיכולה לזהות סוגים שונים של קאווה. קאווה הוא יין ספרדי מבעבע, שמכינים כמו שמפניה, עם תסיסה שניה בתוך הבקבוק: לאחר הכנת יין, מוזגים אותו לבקבוקים, מוסיפים שמרים וסוכר וסוגרים את הבקבוק. כמו בהכנת יין, השמרים אוכלים את הסוכר ופולטים אלכוהול ופחמן דו-חמצני, אך בעוד בהכנת יין נותנים לפחמן הדו-חמצני להתנדף, הפעם הגז נשאר כלוא בבקבוק. מקובל לסווג את היינות המבעבעים לקטגוריות לפי כמות הסוכר שהוספה בתסיסה השניה. מעט סוכר (פחות מ-12 גרם לליטר) נותן יינות בסיווג ברוט, הוספה של 12-50 גרם לליטר נותנת יינות יבשים, ויינות להם הוספו מעל 50 גרם סוכר לליטר מסווגים כיינות מתוקים.

הלשון האלקטרונית אינה בעלת מבנה של לשון אנושית, אלא מנסה לחקות את פעולתה, ליתר דיוק, את לשונו של הסומלייה, המומחה ליינות, והחוקרים מיעדים אותה לזיהוי ליקויים בשלבי הכנת היין. המתקן משלב מערכות סנסוריות כימיות ואלגוריתמים מתימטיים, למשל מערכת נוירונים מלאכותית. הוא לומד על-ידי אימון לזהות את היינות השונים ומאפייניהם ומזהה אותם באופן אוטומטי. בינתיים מזהה הלשון שלושה סוגי קאווה: שתי דרגות ברוט ודרגת יובש אחת. בנוסף, המערכת מכמתת את כמות הסוכר ביין. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אלכוהול, חם מהתנור | עם התגים , , | השאירו תגובה

על קצה המזלג: טיגון עמוק לעומת טיגון רגיל

ערן שאל: האם טיגון בשמן עמוק בריא יותר או פחות מטיגון רגיל?

ברמה העקרונית, שתי השיטות דומות ועובדות על אותם רעיונות:

* חשובה טמפרטורת שמן גבוהה כדי שהאוכל לא יספוג הרבה שמן. מעל 100 מעלות המים שבאוכל מתאדים ויוצאים החוצה. כל זמן שיש יציאת אדים מן מהמזון, שמן לא נכנס פנימה. השוו, לדוגמא, טיגון שניצל במחבת חמה לעומת במחבת שאינה חמה מספיק. מעל 140 מעלות, האוכל משחים ונעשה טעים יותר.

* גודל החתיכות וזמן הטיגון: חתיכות קטנות יספגו יותר שמן מאשר גדולות, פשוט כי שטח הפנים שלהן יותר גדול, ולכן אותן מטגנים פחות זמן, והשמן צריך להיות חם יותר. חתיכות גדולות, כמו שניצל, ויש כאלה שמטגנים גם עוף שלם, מבשלים יותר זמן ובטמפרטורה יותר נמוכה, כדי שמספיק חום ייכנס אל השכבות הפנימיות ויבשל אותן לפני שהחוץ נשרף.

* הרבה מאכלים, כמו דגים וירקות למיניהם, מצפים בבלילה או בפירורי לחם. הציפוי הוא זה שבא במגע עם השמן ומזהיב. אל האוכל שמתחת לציפוי מועבר חום שמבשל אותו בזמן שרוב הלחות שבו נשמרת ולא יוצאת אל השמן.

* גם הזן, או סוג האוכל שמטגנים, משפיע על ספיגת השמן. למשל, צ'יפס מתפוחי-אדמה עם קליפה אדומה סופגים פחות שמן מכאלה עם קליפה לבנה, עקב תכולת עמילן גבוהה יותר.(וראו גם פה).

פורסם בקטגוריה על קצה המזלג, שיטות בישול, שמנים ושומנים | עם התגים , , | 2 תגובות

פתגמים אכילים: להוסיף שמן למדורה

פתגם זה הוא חלק מסדרת 'פתגמים אכילים' – פתגמים וביטויים בעברית הקשורים לאוכל, לאכילה ולבישול.
ל
רשימת הפתגמים האכילים

כשמוסיפים שמן לאש בוערת, הלהבות מתגברות והאש גדלה.

מי שמוסיף שמן למדורה הוא מי שמלבה את האש באופן מטאפורי, כלומר, מחמיר את המצב.

הפתגם ציורי ומאד אוניברסלי. אולי לכן הוא קיים, בוריאציות קלות, בשפות רבות, בין השאר אנגלית, צרפתית, גרמנית, הולנדית, רומנית, איטלקית, ספרדית, רוסית, ערבית ויפנית.

פורסם בקטגוריה פתגמים אכילים | עם התגים , | תגובה אחת

על קצה המזלג: הוספת אלכוהול לבצק סופגניות

טל שאל: לקראת החנוכה, בהמון מתכוני סופגניות רשום להוסיף ברנדי או אלכוהול אחר לבצק כדי למנוע ספיגת שמן. האם יש אמת בדבר? מה הסיבה לזה?

אכן, יש היגיון בהוספת אלכוהול לבצק: בעוד שהמים בבצק יהפכו לאדים בטמפרטורה של 100 מעלות, האלכוהול מתנדף כבר בטמפרטורה של 78 מעלות. כאשר מכניסים את הסופגניות לשמן החם, הנוזלים שבבצק הופכים לאדים ויוצאים ממנו, והבצק מתייבש. כל זמן שנמשכת יציאת אדים מן הבצק החוצה, שמן לא נכנס פנימה. הוספת האלכוהול גורמת לכך שמשך יציאת האדים מתארכת: קודם יוצאים אדי האלכוהול, מ-78 מעלות, ואחר-כך אדי המים, מ-100 מעלות, וזרם האדים הממושך תורם לכך, שעד שהסופגניה מוכנה, פחות שמן חדר פנימה.

השף והקונדיטור עודד פישר מוסיף שהתנדפות האלכוהול בתחילת הטיגון תורמת בעיקר להתנפחות המהירה יותר של הסופגנייה בשניות הראשונות בשמן. כך הסופגניה צפה גבוה יותר וסופגת פחות שמן. בדונטאס, בהן יש חור באמצע, שטח הפנים גדול יותר ולכן הטיגון מהיר יותר ופחות שמן נספג בסופגנייה.

פורסם בקטגוריה על קצה המזלג, שיטות בישול, שמנים ושומנים | עם התגים , , | 8 תגובות

איך מכינים קפה נטול קפאין?

על ממסים חובבי קפאין, גז לחוץ, מיצוי במים ותקווה לעץ קפה נטול קפאין

אביו של לודוויג רוזליוס אהב קפה. כל-כך אהב קפה, שלאחר מותו היה בנו משוכנע שסיבת המוות היתה הרעלת קפאין. אז נדר רוזליוס (Roselius), סוחר קפה גרמני בן המאה ה-19 ומייסד החברה "קפה האג", למצוא דרך לסלק את הקפאין מהמשקה האהוב.

ב-1905 פרסם רוזליוס יחד עם עמיתו קרל ווימר (Wimmer) את השיטה הראשונה, מתוך שלוש שמקובלות כיום, לסילוק קפאין (דה-קפאינציה) מתוך פולי הקפה. תהא אשר תהא השיטה, בשלב הראשון משרים את הפולים הירוקים, עוד בטרם ניקלו, במים חמים, או חושפים אותם לאדי מים – כשהפולים סופגים מים הנקבוביות שעל-פני שטח הפול נפתחות ולמולקולות הקפאין קל יותר לצאת ממנו החוצה. בסוף תהליך הדה-קפאינציה, כשמתקבלים פולים נטולי קפאין, קולים וטוחנים אותם. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה קפה ותה | עם התגים , , , , , , | 6 תגובות