לרגל "יום המרצים המקצועיים" שחל ב-7 באוגוסט, חזרתי במנהרת הזמן לזכרונות איך הכל התחיל… הבלוג, ההרצאות, "מדע בצלחת".

בשנת 2007, כשעשיתי פוסט-דוקטורט במכון וייצמן, נשלחה הודעה לכל הסטודנטים על תחרות חדשה ומסקרנת בתחום תקשורת המדע: "פיימלאב – מדע בשלוש דקות". התחרות אורגנה על ידי המועצה הבריטית בישראל כחלק מפרויקט בינלאומי, וזה היה המחזור הראשון שלה בארץ.

תנאי הקבלה היו מאתגרים: המתמודדים נדרשו להכין שלוש הרצאות בנות שלוש דקות כל אחת, על נושא מדעי לבחירתם, ולהסביר אותו לקהל הרחב כך שכל אחד יוכל להבין. החוקים היו נוקשים – ללא ז'רגון מקצועי וללא מצגת. רק התלהבות, כריזמה ורעיון מעניין שמוסבר היטב. לכל היותר, מותר היה להביא אביזר קטן כלשהו להדגמה.

מיד היה לי ברור שאדבר על מדע הבישול. מספר שנים קודם לכן נחשפתי לתחום המרתק הזה בעקבות המלצה של חברה על הספר של פיטר ברהם, The Science of Cooking,  שיצא אז לאור. היא אמרה שזה "בול בשבילי". קראתי ונתפסתי. אחריו הגיע לידיי התנ"ך של התחום – הספר של הרולד מקגי,  On Food and Cooking: The Science and Lore of the Kitchen.

משניצל לבן לקפוצ'ינו מקציף

באותה שנה ראשונה, שלבי המוקדמות של התחרות התקיימו בשלושה מוקדים: מרכז חמד"ע בתל אביב, מכון וייצמן ומוזיאון המדע בירושלים (בשנים הבאות הצטרף גם הטכניון). את ההרצאה הראשונה שלי, "מדוע השניצל לבן והסטייק אדום?" נתתי בפני השופטים ועברתי לשלב הבא.

חצי הגמר התקיים במסגרת פסטיבל המדע של מכון וייצמן. שם, מול קהל של עשרות אנשים, נתתי את ההרצאה השנייה: "איך נוצר הקצף של הקפוצ'ינו?", ועליתי לגמר! באותו בוקר של האירוע במכון וייצמן, הוקפצתי יחד עם מתמודד נוסף לאולפני הרצליה כדי להתארח בתוכנית הבוקר ולספר על התחרות.

סדנת אומן עם מומחי ה- BBC

אל שלב הגמר העפילו תשעה מתמודדים, שלושה מכל אתר מוקדמות. שבוע לפני אירוע השיא, זכינו להשתתף בסדנת אומן, מאסטר קלאס, שארגנה המועצה הבריטית, בהובלתה של סוניה פלדמן המקסימה והחייכנית, שהייתה אחראית על תחומי המדע והחינוך של המועצה בארץ.

הסדנה העניקה לנו כלים מעולים: למדנו על עמידה מול קהל, התנסינו בסימולציות מול מצלמה, וקיבלנו טיפים על איך לרתק קהל, לצד עקרונות להעברת מידע מורכב באופן פשוט ובהיר. את המפגשים העבירו מומחי מדיה ותקשורת בריטיים מה-BBC, בהם מלקולם לאב, Malcolm Love ופרנק ברנט, Frank Burnet, שהגיע נועל נעליים אדומות שהן סימן ההיכר שלו, לצד מנחים מקצועיים מובילים מהארץ. כחלק מאתגרי הסדנה, התבקשנו להכין תוך זמן קצר הרצאה חדשה בת שלוש דקות. ההרצאה שלי עסקה בנושא: "ספא לפרות – סודו של סטייק הקובה".

הקשרים והלמידה מהמומחים האלה לא עצרו שם. שנה לאחר מכן, נסענו משתתפי פיימלאב של מחזורי 2007 ו-2008 יחד לסדנת תקשורת המדע בינלאומית ומעשירה באיסטנבול, חוויה מגבשת ומקצועית.

רגע האמת (והמשפט שלא אשכח)

הגמר הגדול התקיים במרכז חמד"ע בתל אביב. האווירה באולם הייתה פשוט נהדרת, מלאה בפתיחות, סקרנות והתלהבות מדבקת. להרצאת הגמר שלי בחרתי בנושא חגיגי: "מדוע יש בועות בשמפניה?". אמנם לא קטפתי את אחד משלושת המקומות הראשונים, אבל החוויה הזו הייתה ללא ספק פתח לכל מה שהגיע בהמשך.

בסיום הערב, אחת השופטות – עדי מתן, נספחת התרבות של שגרירות בריטניה – ניגשה אליי ואמרה מילים שלא אשכח: "יש לך את זה, את חייבת לעשות עם זה משהו". המשפט הקטן הזה נתן לי זריקת מוטיבציה אדירה ודחיפה להמשיך קדימה.

וההמשך לא איחר לבוא. זמן קצר לאחר מכן, נערך במכון וייצמן ערב "על האש" לכבוד המשתתפים, ושם העברתי הרצאה חדשה בשלוש דקות על תגובות מייאר (מאיאר) והמדע של בישול בשר. בעקבותיה, הוזמנתי להרצות באנגלית באירוע חגיגי לכבוד תורמי המכון מחו"ל. שם כבר רקחתי "ארוחה מדעית שלמה" ששילבה שמפניה, בשר ושוקולד, כל מנה בשלוש דקות!

הערב היה כל כך מוצלח, שבהמשך קיבלתי הזמנה רשמית לטוס לקנדה ולהופיע בפני תורמים במונטריאול ובטורונטו! מסיבות אישיות נאלצתי לוותר על הנסיעה המקורית, אך הם לא ויתרו עליי בקלות, חיכו לי בסבלנות והזמינו אותי שוב כעבור מספר חודשים. אלא שאז נכנס לתמונה הטיימינג: בדיוק כשהסתדרו העניינים, כבר סיימתי את הפוסט-דוקטורט ועזבתי את המכון, ועל פי הנהלים הם כבר לא יכלו לממן עבורי את הנסיעה. פספוס קטן, אבל נשארתי עם הטעם המתוק של ההערכה, ועם ההבנה שהחלום הזה לגמרי בהישג יד.

הסטופר הקשוח והסרטון שנשאר

כדאי להבין: הרצאה בת שלוש דקות היא אתגר של ממש. למעשה, היא הרבה יותר מורכבת מהרצאה ארוכה, שבה אפשר לאלתר, להוסיף, לפרט ולהרחיב תוך כדי תנועה. בפורמט כזה, כל מילה חייבת להיות שקולה ומדודה מראש, והמבנה של התחלה, אמצע וסוף חייב להיות מדויק. ההכנות כללו חזרות רבות, הקלטות, תיקונים, עם סטופר. בתחרות, השופטים היו קשוחים מאוד, ועצרו את השעון בדיוק ברגע שהזמן תם, גם אם המתמודדים היו באמצע משפט.

למרבה השמחה, סרטון היוטיוב שלי מאותו גמר עדיין קיים ברשת. אתם מוזמנים לגלול למטה ולצפות בו – בול שלוש דקות של בעבוע, וכמובן, להציץ גם בהרצאות המרתקות של שאר המתמודדים המוכשרים.

תחרות "פיימלאב" המשיכה להתקיים בארץ במשך תשע שנים, ולמרבה הצער, הופסקה. אני מאוד מקווה שאירוע דומה ומבורך כזה יחזור אלינו בקרוב.

אשר אליי? החוויה הזו הייתה רק יריית הפתיחה…
ועל ההמשך, על איך נולד הבלוג ואיך הגעתי לבמות הגדולות, אספר לכם בפעם הבאה!